זה התחיל הכי מופלא.
נופש זוגי בתל אביב במלון מפנק,
שווקים, אוכל טוב וטיילת אחת מהממת.
החופשה הזו היתה לי בול במקום ואיפשרה לי למלא את המצברים ולקבל בהירות לגבי המשך הדרך הפרטית והעסקית שלי, מה שהוביל לכך שבסופה אפילו כבר ממש חיכיתי להתחיל את השבוע ולצלול לעבודה מבורכת על החזון המהמם שלי.
אבל אז חזרנו הביתה, הישר אל השגרה של שבוע חדש ומלא בלת"מים..
ובקיצור אל מה שנקרא: החיים.
ופתאום כבר לא הרגשתי כזאת אלופה וכל יכולה, פתאום היה נדמה לי שכל מה שתיכננתי אולי בכלל גדול עלי. פתאום ההצפה בחוץ יצרה סערה גועשת גם בפנים ועוררה בי חלקים נחבאים וחוויות עבר רדומות, שרק התאריך המיוחד הזה הצליח להציף.
וכך יצא שבסופ"ש שלפני היומולדת חגגתי ונהנתי בחופשה הזוגית, כשביומולדת עצמה שהיתה ביום ראשון, כבר חזרנו לשגרה והתחלנו שבוע חדש עם כל הדברים הרגילים של היומיום
ופתאום זה הרגיש לי לא חגיגי בכלל.
פתאום עלו בי מחשבות קורבניות של: "הינה, אף אחד לא באמת זוכר שהיום זה הימולדת שלי."
ואז קלטתי משהו:
הרי אני יודעת שהיה לי כייף בחופשה הזוגית ושזה מה שביקשתי לי ומה שהייתי זקוקה לו.
אבל פתאום שזה נגמר, שכחתי שהיה לי כייף ושזה מה שבחרתי, והתחלתי להתעצב על שלא היתה לי חגיגת יומולדת גדולה יותר.
פתאום מצאתי עצמי כמו חוזרת לאותה ילדה קטנה שהרגישה חסרת ערך בעולם, לא מקובלת, לא אהובה.
זה ממש כאילו שבאיזשהו אופן אפילו ציפיתי לחוויית יומולדת עצובה ומאכזבת, שישכחו אותי ובסוף אף אחד לא ישמח איתי וכמובן שהכל רק חזר ושיקף לי את זה.
ואכן, הפלא ופלא, זה באמת מה שקרה, לפחות עם חלק מהאנשים היה נראה שקצת נשכחתי, וזה הפתיע אותי. לעומת חלק אחר של אנשים שכל כך ריגש אותי והפתיע לטובה, ואיך שמתי לב שגם מהיחס הזה הייתי מופתעת.
ואז הבנתי שהכל קרה כי הוצף אצלי סיפור ילדות שבו אני הילדה הביישנית, הבודדה והדחוייה.
זה גם הזמן לומר תודה לכל מי שזכרה אותי ובירכה אותי מכל הלב בכל דרך אפשרית, ותודה גם למי שלא – שבעצם נתנו לי חתיכת מתנה של לראות שהמקום הזה עדיין פועל אצלי, בזכותכם הצלחתי להרגיש את כאב הדחייה וגם לשים לב שהוא שייך לעבר וצף מתוכו, כי אני של היום מרגישה אהובה קודם כל מבפנים ואח"כ מאנשים שבאמת אוהבים אותי, ולא באמת זקוקה כבר לאישור ואהבה מכולם וזה ממש בסדר שזה ככה.
אז עברתי מיני-תהליך קסום ביומיים וחצי של יומולדת!
והאמת שאני מרגישה קלילה יותר, וברור לי שגדלתי מזה כי הינה אני לא מתביישת יותר אלא מוכנה להתעצם מזה כשאני משתפת וכותבת על זה כאן.
ולסיום, ריכזתי כמה תובנות חשובות שלקחתי לי מהימים האלה:
1. יש בתוכי חוויות עבר שנובעות מן הילדה שהייתי ושמדי פעם הן יופעלו בי, אפילו שאין להן קשר כלל למי שאני היום. אני יודעת ומבינה את זה, ומכבדת את המקום הזה שהוא חלק מהסיפור שלי. העניין הוא שכשאני מזהה שאני מופעלת משם אז כבר הרבה יותר קל לי לעשות את ההפרדה.
2. הזליגה הזו של כאבי העבר האלה אל תוך המציאות של היום זו הבקשה העמוקה שלהם לצוף ולהתנקות ממני, כלומר- הם בעצם מבקשים ריפוי. כשאני לא נבהלת מזה ומאפשרת לי לחוות אותם תוך הרבה חמלה כלפיי, האחיזה של הסיפור הישן הזה בי הולכת ומתפוגגת, וזה מממש כאילו שאני שולחת ריפוי למקום הזה בי.
3. האפשרות שלי לבטא את זה ולדבר על זה, זוהי עוצמה וריפוי גדול לא פחות. כי כשאני מתביישת וסוגרת את הכל בפנים, זה מתעצם שם, מעלה עובש וגדל וגדל.. אבל כשאני מאפשרת לעצמי לדבר על זה, אז קודם כל זה מתאוורר, נכנס יותר אוויר למקומות המכווצים האלה. כשאני משתפת על זה, אני מגלה שאני לא באמת היחידה, שלכולנו יש חוויות דומות וקשיים דומים, וזה כל כך חשוב לכולנו וריפוי עבור כולנו לדעת שאנחנו אנושיים ויש לנו קשיים וכאבים, וזה ממש בסדר וחלק מהחיים
ואיזה כייף שהיום אני מרשה לעצמי גם להיתפס כאנושית ופגיעה, כי אני באמת כזו. כולנו כאלה.
4. בהמשך לסעיף הקודם, לא רק שאני מאמינה בלשתף, אני גם רואה בזה חלק מהשליחות שלי לכתוב גם על הקשיים ועל מה שאני עוברת וחווה, בתקווה לנרמל את זה שלא חייבים להחזיק חזות מושלמת ושמותר להראות פגיעות ולדבר על התמודדות, כי כולנו עוברים אותם רק לא מאפשרים לעצמנו לדבר עליהם.
אז למרות שזה מרגיש לי מוזר וחשוף, אני משתפת. כדי לתרגל את שריר האומץ שלי ולהעביר מסר חשוב שאנחנו יפים וטובים וצומחים ומעוררי השראה גם דרך החוויות הפחות נעימות שלנו ושממילא הכל בא לפתח אותנו.
מקסים לימור! אהבתי מאד והתחברתי ממש.
תודה על השיתוף, האומץ והפתיחות.
את השראה!
דנה המקסימה, איזה כייף לקרוא! כל כך שמחה שאהבת והתחברת ומודה לך מאוד על מילותיך המרגשות ועל שחלקת אותן איתי ♥
היי, אני לא מכירה אותך, ובכל זאת הקשבתי לך ברוב קשב. היית כנה ואמיתית, ונגעת בדברים רגישים שאנו חווים ומכניסים לתוך מגירת הלב. גם אני מכירה את המצבים שבהם אנו מוצפים באמצע החיים מאירועים, חוויות, רגשות, אכזבות וכו' שעברנו או חווינו בעבר. ופתאום עצב גדול מהדהד בכל הגוף ולפעמים באות להן גם הדמעות. סיפרת באופן נוגע ללב. תודה לך על השיתוף . מאחלת לך המשך חודש יום הולדת שמח.
הי אודל, וואו! איזו תגובה מרגשת עם מילים שאני שומרת לי קרוב ללב. תודה לך שהיה לך חשוב לקרוא ולשתף אותי, למרות שלא מכירות. והינה, רק חיזקת את זה שכשהלב פתוח, הדרך שלנו להתחבר היא הרבה יותר קצרה ממה שחושבים 🙂 תודה לך!