כואב לי
באמת שכואב לי
על כל אישה שמסתתרת.
על כל אחת שלא נעים לה לבלוט,
להראות.
שנשארת מאחורי הקלעים
שמצניעה
ונמנעת מלהגשים.
שלא מביעה
לטוב ולרע
וגם לא מאמינה
שהקול שלה חשוב
או שיש לה בכלל למה.
כואב לי ממש בגוף. אמיתי.
משהו לא מוסבר פשוט בועררר בי בפנים
לעשות הכל כדי להזכיר להן לצאת מחוץ לקונכייה!
לדחוף אותן, לעטוף אותן,
להגיד להן כמה הן נפלאות בדיוק כמו שהן
וכמה שהעולם זקוק לקול הייחודי שלהן.
אני רואה ומרגישה אותן
בקהילה שלי ובמרחבי הרשת.
חלקן כמו אילמות, אפילו נמנעות מלהגיב
עוקבות שקטות, נוכחות-לא נוכחות
פוחדות להיפגע, להיחשף, להתאכזב, לאכזב..
ואני הרי קולטת אותן ממרחקים.
אותי אי אפשר לרמות, הרי הייתי בדיוק כמוהן
ועל כן אין לי יכולת להישאר אדישה.
אז אני מפעילה את היצירתיות שלי
כדי למצוא דרכים משלי להגיע אליהן, להרים להן,
לגרום להן לצאת מהקונכייה אפילו בצעד אחד קטן.
לא תמיד אני מצליחה
אבל כשאני כן, אני פשוט לא יכולה להישאר דוממת,
לא יכולה להישאר בצד.
וכל הזמן אני שואלת: למה? למה??
איך זה שלמדנו ככה
להחביא
להצניע
להיזהר בכל תנועה
לשמור
פן ניתפס במילה, בתנועה, בזווית
פן יבחינו בחוסר מושלמותנו
או חלילה נתגלה במלוא אנושיותנו.
וממתי אנושיות זה דבר רע?
ואתן כאן שקוראות אותי,
אני קוראת לכן
מי שלא תהיו
ואיפה שלא תימצאו עכשיו:
בבקשה, צאו החוצה!
שחררו את הקולות המסרסים לחופשה
(או לפחות שילחו אותם לאיזו מנוחה קלה)
ותאפשרו לעצמכן בהדרגה לצאת לחופשי.
תכתבו
תביעו
תיצרו
תשתפו
תגיבו
תעופו
תתלהבו
תתרגשו
תחמיאו
תרגשו
תביעו את מה שיש לכן בפנים
שמת כבר לצאת החוצה
אבל עטוף בכיסויים וסיפורים.
החיים קצרים ויש יותר מדי נשים מוכשרות
שאני פוגשת יום יום ורואה שהן עדיין מחכות..
ליום. לרגע, לזמן הזה שהן יהיו אולי מוכנות.
אין מוכנות! המוכנות מגיעה מעצם התנועה
והתנועה היא כאן, מחוץ לקונכייה.
זה מפחיד, אני יודעת.
אבל זה הדבר הכי נפלא שתוכלו לעשות
עבורכן ועבור העולם.
קדימה, צאו עכשיו לדרך. אני מריעה לכן ❤️
