מה לי ולאהבה עצמית?
כן, אני יודעת. כולם כותבים על זה ועם כל הכבוד לטו באב, קצת מאסתם בנאומים והטפות לאהבה עצמית.
אני לגמרי מבינה לליבכם, אבל מציעה לכם בכל זאת להישאר רגע ולהמשיך לקרוא כי הפוסט הזה מציע זווית קצת שונה ממה שקראתם עד עכשיו, הזווית שלי.
מי יודע, אולי אפילו תאהבו את מה שכתוב פה ואני אשמח שלא השתפנתי ובחרתי בכל זאת לכתוב את הפוסט הזה שכבר מתבשל בי כבר תקופה ארוכה.
אז.. אהבה עצמית. אולי אחד הדברים היותר חשובים שכולנו מבקשים לעצמנו יותר ממנו ומצד שני גם אחד המתאגרים שיש.
ואם זה לא מספיק, לאחרונה המושג הופך שחוק יותר ויותר ואיכשהו נוצרה אצלנו כבר רתיעה מסויימת ממנו שמעוררת בנו תגובה אוטומטית של "הו בבקשה, רק לא עוד שיטה בדוקה לאהוב את עצמנו יותר."
אז לא, אני לא הולכת לגלול כאן בפניכם את תורת האהבה העצמית כי הי, אני ממש לא מומחית בנושא וגם לא מתיימרת להיות.
אבל יוצא שבמסע החיים הלא-ארוך-ולא-קצר שלי ובפרט ב-6 השנים האחרונות שבהן אני עצמאית ואמא שמג'נגלת בחדווה בין שלל הכובעים שלי, אני עושה לא מעט חקירה ועבודה סביב הדבר הזה שנקרא אהבה עצמית ומתחיל להרגיש לי שזו אפילו חוצפה להשאיר את כל התגליות האלה לעצמי.
כי האמת היא שלמדתי ה-מון דברים! דברים שהם ממש משני חיים.
דברים ששינו לי המון בצורת החשיבה שלי והביאו אותי לאיפה שאני היום.
אם זה מעניין אתכם ותרצו שאספר על כך בפוסט נפרד, תוכלו לכתוב לי כאן בתגובות שאדע שגם אתם בעניין ושזו לא רק אני שכותבת לעצמי פה מתוך עודף אהבה עצמית.
אהבה וקוץ בה
ובחזרה לעניינו, הפעם אני רוצה לשתף אתכם בזווית המיוחדת שלי לגבי אהבה עצמית.
כי יש משהו באהבה עצמית שהוא קצת טריקי. אנחנו רוצים לאהוב יותר את עצמנו, אבל חוששים מזה באותה מידה. מה אם נאהב את עצמנו והסביבה תחשוב שאנחנו אגואיסטים או שוויצרים? מה יקרה עם האהבה העצמית הזו שלנו אל עצמנו תגרום לנו לריחוק מהסביבה?
אז תנו לי להפתיע לכם: אהבה עצמית לא תגרום לכם לריחוק מהסביבה, אלא להפך. מידה טובה של אהבה עצמית היא נחוצה והכרחית לנו. ומי יודע, אולי בזכותה יהיה לכם סוף סוף מקום להכיל גם את אהבת הסביבה.
אל תהיו אגואיסטים ותאהבו את עצמכם
הרי מה קורה לכם כשאתם חווים תחושות שרחוקות מאהבה עצמית? אתם מתוסכלים, עצובים וחסרי אנרגיות.
אתם מרגישים לא בנוח עם עצמכם וטרודים בביקורת עצמית ובהשוואות שרק שואבות מכם אנרגיה וגורמות לכם להתכווץ מבפנים.
וכשאתם מכווצים מבפנים, אתם מכווצים גם החוצה. כל העולם שסביבכם משתנה בהתאם לאנרגיה שזורמת בתוככם והמציאות שבחוץ תואמת את מה שאתם מרגישים מבפנים.
אז אהבה עצמית היא לא אגואיסטית. להפך: היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לסביבה שלכם.
כי האמת היא, שלמרות כל הדברים ה"לא טובים" שאנחנו רואים בעצמנו ונוטים לייחס להם יתר חשיבות ולהעצים אותם, בכל אחד מאיתנו יש גם מלא טוב. טוב שהוא אור גדול ובתמהיל שייחודי אך ורק לנו.
ואם אנחנו לא באהבה עצמית, הטוב הזה לא יכול לזרוח את האור שהוא. וכשהטוב שלנו נשאר כבוי בפנים כי אנחנו לא מסוגלים לאהוב את עצמנו, ההפסד הוא קודם כל שלנו אבל ברמה הרחבה יותר, ההפסד הוא גם של כל העולם שסביבנו.
לפני שבוע הילד שלי נתן לי שיעור באהבה עצמית.
"אמא", הוא אמר לי, "את יודעת למה הכנתי את הציור הזה?"
"לא מתוק, ספר לי למה."
"הכנתי אותו כי אני מצייר יפה ורציתי לשמח אתכם".
אתם קולטים כמה פשטות ויופי יש כאן? הוא יודע שהוא מצייר יפה והוא יודע שזה משמח אחרים והוא בעיקר, פשוט אוהב את עצמו.
ככה פשוט, בלי יהירות. פשוט ידיעה פנימית כזו, כמו שיש לילדים, שהם אהובים מעצם היותם.
הם יודעים ומרגישים אהובים. ככה, בדיוק איך שהם הגיעו לעולם הזה.
וכשהילד המתוק הזה שלי אוהב את עצמו הוא יכול לתת לאחרים ולהעניק.
לא מתוך יוהרה, אלא פשוט מתוך אהבה. אהבה לעצמו, אהבה ליצירה ואהבה לעולם.
כך שבעייני, אהבה עצמית היא הבסיס להכל כי כשיש בי אהבה עצמית אני טובה יותר.
כשיש בי אהבה עצמית אני יכולה לזרוח את האור שאני ואני יכולה לאהוב גם את האחר שסביבי.
כשיש בי אהבה עצמית אני מייצרת אדוות של אהבה בעולם, אהבה שללא כל צל של ספק אנחנו זקוקים ליותר ממנה כאן.
וזכרו – רק אהבה תביא אהבה (או משהו בסגנון. נראה לי שיש משפט כזה, לא?)
ונסיים, איך לא, בברכת טו באב קיטשית ודביקה של:
♡ חג אהבה שמח! ♡
